לא רבים יודעים אבל לאבטחה בישראל יש הסטוריה ארוכה מאד, שמקורה, איך לא, בעניינים בטחוניים. תחום האבטחה והשמירה בארץ הוא מרכזי ומשמעותי להוויה הישראלית, אבל אני, כמאבטח, עד שלא נכנסתי ממש לתוך העניינים וראיתי את הדברים מנקודת מבטה של חברת האבטחה, לא ידעתי עד כמה התחום הוא מורכב, מסועף ומהותי.
קצת על אבטחה וחוק
כבר בתחילת המאה העשרים, בסמוך לעלייה הראשונה, גילו בני היישוב העברי כי לא פשוט לחיות בארץ. השכנים הערבים תקפו, התנכלו, בזזו ואף התנהגו באלימות כלפי השכנים החדשים. אחרי כמה נסיונות של גניבות וגילויי האלימות הבינו בישוב העברי שאין מנוס אלא לגבש כוח מקומי שיאבטח את המושבות שהוקמו בזו אחר זו.
בני המושבות עצמם התגייסו למשימה לשמור על הקיים. שומרים אגדיים כמו אלכסנדר זייד הפכו לשם דבר. בשנת 1907 הוקם מוקד האבטחה והשמירה העברי הראשון והוא נקרא בר גיורא. גף זה הוקם במחתרת ולקח על עצמו את האחריות לשמור על המושבות והישובים השונים. זו היתה חברת שמירה לכל עניין ודבר, והועסקו בה שומרים עם חוזה העסקה רשמי. בהמשך, ולאור הצלחת בר גיורא, נוסדה הסתדרות השומרים בשם "השומר". ארגון זה חתם על חוזים עם רוב המושבות. חברת השמירה והאבטחה הראשונה שעסקה בשמירה גם על מתקנים ממלכתיים, בנוסף לשמירה על הישוב העברי היתה חברה בשם "אגדת השומרים" אשר נוסדה בשנת 1933. אחריה קמה "חברת השמירה" בשנת 1937 שהציעה לתל אביב שמירה עליה מפני מעשי גניבה ואלימות, כולל בבתי העסק בעיר. חברה זו התרחבה מאד לאחר קום המדינה וגורמים ממשלתיים שונים השתמשו בשירותיה. החברה המשיכה להתפתח ולאחר מלחמת ששת הימים הרחיבה את פעילות האבטחה והשמירה שלה גם בישובי יהודה ושומרון.
חברות שמירה אבטחה אלו היו חברות פרטיות לכל דבר ועניים ואשר סיפקו שירותי שמירה לגופים פרטיים ובהמשך גם לגורמים ממלכתיים.
שמירה מקצועית – עסק למקצוענים בלבד
אני מאבטח שעוסק באבטחת יישובים. חברת האבטחה בה אני עובד הכשירה אותי לעבודה שהיא מורכבת מאד מבחינה לוגיסטית ויש בה אלמנטים רגישים בשל הסכנות בישובים שונים, גם ביטחוניות. הערנות והדריכות הן שגרת היום שלי, ושל כל הצוותים שאתי שעוסקים ביחד באבטחת ישובים. בין אם הצוות בכניסה לישוב, הצוות המפטרל ומנהל הצוותים שתכנן את כל פריסת מערך ההגנה והבטחון מסביב לישוב, כולל עזרים אלקטרוניים וחשמליים. אני נושא נשק, ברשיון משטרת ישראל, אני מצוי בקשר רציף עם הקב"ט של הישוב ואני מומחה בקרב מגע.
כבר בשנת 1988, אחרי משברים בטחוניים לא מעטים שידעה ישראל, חוקקה הממשלה חוק שנקרא "החוק להסדרת הבטחון בגופים ציבוריים". בחוק זה הוגדרו סידורי אבטחה במוסדות ציבוריים, יחד עם חוק נוסף שנחקק כבר בשנת 1968, "החוק לרישוי עסקים", שבעצם הסמיך חברות פרטיות לעוסק באבטחה או בכל מה שיכול למנוע סכנה לשלום הציבור, כולל פעילות עוינת.
דבר אחד בטוח – משעמם לא היה כאן (וכנראה גם לא יהיה), וחברות האבטחה הבינו שאבטחה אינה משחק ילדים כדי להיות מצטיינות, עליהן להציע מגוון רחב של דרכים ואסטרטגיות שיבטיחו את שלומו של אדם, ישוב, מוסד ציבורי או פרטי, מבנה וכדומה. נכון שחוקים שונים שחקקה הממשלה לאורך ההסטוריה, כמו חוק כלי הירי משנת 1949 או חוק הסמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור משנת 2005 וחוקים אחרים, הסמיכו את חברות האבטחה בהיבטים שונים לנשיאת נשק והאפשרות לעשות בו שימוש, אולם חוקים אלו גם העבירו את האחריות אל חברות האבטחה והשמירה ואת הצורך להכשיר את המאבטחים על הצד הטוב ביותר. וכדי שאכן, יהיה מדובר באבטחה הטובה והיעילה ביותר, קבעה שנת 2009 משטרת ישראל כי תנאי הקבלה לחברת אבטחה יהיו נוקשים והמאבטחים יידרשו לעמוד בהכשרה שתיקבע על ידי משטרת ישראל ובעמידה במבנים שהיא תציב בפניהם.
את התנאים לקבלה לעבודה גיליתי כשהגשתי מועמדות והם היו מקיפים מאד כאשר מי שקבע אם אני כשיר לעבודה במאבטח היה קצין מוסמך.
ומה אומר התקן? זאת בפרק הבא ביומני.